קהלת כתב בספרו "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". על-פניו, האמירה נראית פשוטה למדיי.. הרי ידיעת האמת יכולה פעמים רבות להביא את האדם לכדי עצב. לעתים מעדיף האדם לערפל את עצמו בחוסר ידיעה כדי לא להיפגע מהאמת. המשפט השגור בפינו: "מה שפלוני אינו יודע וודאי שלא יפגע בו" מראה לנו עד כמה רעיון זה מושרש בחיינו.
אך האם באמת לכך התכוון קהלת?
המילה "דעת" מופיעה פעמים נוספות במקרא. רמז לכוונת קהלת נוכל לקבל מבצלאל בן-חורי. שמו של בצלאל בן חורי ניתן למשה בהר סיני. בורא עולם העיד עליו שנתן בו חכמה, בינה ודעת כדי שיוביל את מלאכת בניית המשכן. מפרש רש"י - חכמה היא היכולת ללמוד מאחרים, בינה היא היכולת ללמוד דבר חדש בכוחות עצמך מתוך ידע שכבר נמצא ברשותך,
ודעת - דעת זוהי רוח הקודש.
באור זה נראים דברי קהלת סתומים למדיי. מדוע שקהלת יעיד כי גדילת הדעת באדם, שהיא בבחינת רוח הקודש, תגרום לו למכאוב? והאם אין עשיית המצוות והליכה בדרך התורה מקדשת את האדם ומשרה עליו שכינה ומקרבת אותו לבורא? והאם אין מקור אושרו של האדם בקרבתו אל ה' יתברך? כיצד בא קהלת ומעיד כי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"?
אלא שכאשר מתעלה האדם במצוות ובקדושה, אם יכוון עיניו אל בורא העולם מיד ירגיש את קטנותו. שהרי ה' יתברך הוא אינסופי וכל התקרבות אליו כאילו בטלה ולעולם לא תוכל להשיג אותו כהשגת שאר הנמצאים. הרגשת האפסות של האדם שרוצה את קרבת ה' מול אינסופיותו של הבורא יתברך עלולה אכן להביא אותו חס ושלום לכדי מכאוב גדול.
הפעם הראשונה בה הוסיף האדם מכאוב ברצונו להגדיל דעת מובא בסיפור בראשית - כאשר רצה הנחש לפתות את חוה לאכול מפרי העץ האסור, עץ הדעת, הוא אמר לה: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".. מה שבאמת הציע לה הנחש זה קרבה לה' יתברך על-ידי הכרת הטוב והרע וכך הוא הבטיח לה שתוכל להיות כאלוקים. וכאן התחיל סיפור חטא האדם הראשון - הגאווה שמביאה את האדם לרצות להתקרב לה' יתברך כדי להיות גם כאלוקים תביא לו לעולם רק מכאוב. תעלול זה של הנפש מקורו ביצר הרע שמנסה להמאיס עלינו את חיי המצוות ולייאש אותנו - הוא מתריס בנו כי ככל שנתקרב לבורא העולם, לעולם נתאכזב מחוסר יכולתנו באמת להשיג אותו.
מהו אם-כך הפתרון?
אם מכיר האדם כי הוא רימה ותולעה בחייו ואפילו במותו אז וודאי והצניעות הזו תגן עליו מהמכאוב שקהלת הזהיר מפניו. במקום שירים האדם את עיניו מעלה אל ה' יתברך וינסה בגאוותו להיות כמוהו - הוא משפיל את עיניו לקרקע וכך עם צניעותו רואה עד כמה באמת התעלה מקרקע הטומאה בהתקדשותו במצוות ה'. כך וודאי כל הוספת דעת תהייה בבחינת חגיגה גדולה ועונג שאין גדול ממנו לאדם. צריך אדם תמיד שכל מעשיו יהיו לשם שמיים ולא למען כבודו שלו וכך וודאי יינצל ממכאוב. כותב על-כך ר' יוסף קארו בשולחן ערוך: תמיד יש לו לאדם שבשעת תפילה יכוון את עיניו מטה ולבבו מעלה. והחכם יבין.
אך האם באמת לכך התכוון קהלת?
המילה "דעת" מופיעה פעמים נוספות במקרא. רמז לכוונת קהלת נוכל לקבל מבצלאל בן-חורי. שמו של בצלאל בן חורי ניתן למשה בהר סיני. בורא עולם העיד עליו שנתן בו חכמה, בינה ודעת כדי שיוביל את מלאכת בניית המשכן. מפרש רש"י - חכמה היא היכולת ללמוד מאחרים, בינה היא היכולת ללמוד דבר חדש בכוחות עצמך מתוך ידע שכבר נמצא ברשותך,
ודעת - דעת זוהי רוח הקודש.
באור זה נראים דברי קהלת סתומים למדיי. מדוע שקהלת יעיד כי גדילת הדעת באדם, שהיא בבחינת רוח הקודש, תגרום לו למכאוב? והאם אין עשיית המצוות והליכה בדרך התורה מקדשת את האדם ומשרה עליו שכינה ומקרבת אותו לבורא? והאם אין מקור אושרו של האדם בקרבתו אל ה' יתברך? כיצד בא קהלת ומעיד כי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"?
אלא שכאשר מתעלה האדם במצוות ובקדושה, אם יכוון עיניו אל בורא העולם מיד ירגיש את קטנותו. שהרי ה' יתברך הוא אינסופי וכל התקרבות אליו כאילו בטלה ולעולם לא תוכל להשיג אותו כהשגת שאר הנמצאים. הרגשת האפסות של האדם שרוצה את קרבת ה' מול אינסופיותו של הבורא יתברך עלולה אכן להביא אותו חס ושלום לכדי מכאוב גדול.
הפעם הראשונה בה הוסיף האדם מכאוב ברצונו להגדיל דעת מובא בסיפור בראשית - כאשר רצה הנחש לפתות את חוה לאכול מפרי העץ האסור, עץ הדעת, הוא אמר לה: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".. מה שבאמת הציע לה הנחש זה קרבה לה' יתברך על-ידי הכרת הטוב והרע וכך הוא הבטיח לה שתוכל להיות כאלוקים. וכאן התחיל סיפור חטא האדם הראשון - הגאווה שמביאה את האדם לרצות להתקרב לה' יתברך כדי להיות גם כאלוקים תביא לו לעולם רק מכאוב. תעלול זה של הנפש מקורו ביצר הרע שמנסה להמאיס עלינו את חיי המצוות ולייאש אותנו - הוא מתריס בנו כי ככל שנתקרב לבורא העולם, לעולם נתאכזב מחוסר יכולתנו באמת להשיג אותו.
מהו אם-כך הפתרון?
אם מכיר האדם כי הוא רימה ותולעה בחייו ואפילו במותו אז וודאי והצניעות הזו תגן עליו מהמכאוב שקהלת הזהיר מפניו. במקום שירים האדם את עיניו מעלה אל ה' יתברך וינסה בגאוותו להיות כמוהו - הוא משפיל את עיניו לקרקע וכך עם צניעותו רואה עד כמה באמת התעלה מקרקע הטומאה בהתקדשותו במצוות ה'. כך וודאי כל הוספת דעת תהייה בבחינת חגיגה גדולה ועונג שאין גדול ממנו לאדם. צריך אדם תמיד שכל מעשיו יהיו לשם שמיים ולא למען כבודו שלו וכך וודאי יינצל ממכאוב. כותב על-כך ר' יוסף קארו בשולחן ערוך: תמיד יש לו לאדם שבשעת תפילה יכוון את עיניו מטה ולבבו מעלה. והחכם יבין.
2 תגובות:
האם שיחקת פעם במשחק Spore? מדובר על יצירת קבוצה של חייזרים על כוכב לכת כאשר בכל שלב התפתחותי אותם חייזרים מנסים להתגבר על המכשולים העומדים לפניהם... בכל שלב במשחק הייצורים עליהם אתה שולט מתפתחים טכנולוגית, משלב של תא יחיד, דרך שלב ברמה של חיה הפועלת על פי אינסטינקטים, דרך רמה של ייצור תבוני ברמה שבטית עד לרמה של ציוויליזציה מפותחת ואח"כ לרמה של אימפרית חלל... בכל אחד מהשלבים תמיד נראה בסוף השלב שעתה מגיעים למנוחה ולנחלה מפני שהייצורים שיצרת הכי חזקים בכל הציר... אם זה התא הכי חזק או החיה הכי חזקה, אך בכל התפתחות אתה מגלה שיחד עם הגדילה שלך אתה ניצב מול אוייבים ומכשולים חזקים יותר... ז"א, מי חשב שלפתור את כל הקשיים בתור אומה ולאחד את כל העולם לחיות בשלום יציב אותך מול אתגר של מסע בין כוכבי על כל קשייו נגד אימפריות חלל אחרות שחלקן עויינות, ואסונות אקולוגיים ברמה בין כוכבית? אולי מהמשחק הזה אפשר ללמוד שלהוסיף דעת פירושו להוסיף מכאוב כי ככל שאתה גדל יותר ומתגבר על קשיים, כך תהייה מטרה גדולה יותר ותתייצב מול קשיים חדשים... בדיוק כמו שבשחר ההסטוריה האדם הקדמון ניצב מול חיות טרף, איתני הטבע, מזון מצומצם וכו' וכאשר התפתח ופתר את בעיותיו, מיד ניצבו לפניו בעיות ואתגרים חדשים, קרי התקופה שלנו בה עלינו להתמודד עם זיהום אוויר, חקר החלל, מלחמות ברמה טכנולוגית מתקדמת או מחלות חדשות שלא היו קודם.
עוד אמר לי חבר קרוב אחד שהמילה יוסיף באמרה הזו של יוסיף דעת יוסיף מכאוב שורשה הוא מהמילה סוף:
ז"א, יוסיף דעת, יוסיף מלשון יסיים מכאוב... ז"א כמו להגיד "דעה חכמה לנפשך והיא כתר לראשך"... לפעמים להוסיף דעת הוא פתרון כדי לסיים כאב קיים...
ואולי, כמו אותו משחק המחשב ששיחקתי ומה שאפשר לראות מן האנושות, הוספת הדעת אכן פתרה את בעיות העבר, למשל, עשתה את החיים נוחים יותר כאשר הומצא הלבוש המגן מן הקור, אבל האדם נצטרך לשמור על נקיונו ושלמותו, ומאוחר יותר הומצאה מכונת הכביסה ומכונת התפירה ושאר המצאות כדי להקל עליו את המלאכה, אבל עתה הוא ניצב מול קשיים הקשורים בטכנולוגיה המתקדמת יותר כמו תשלום על החשמל המופק או שליטה ומציאת מקורות אנרגיה ובניית אותם עזרים שיקלו עליו... ז"א, יוסיף דעת יסיים מכאוב אחד אך יוסיף עליו אחר במקומו.
הוסף רשומת תגובה