יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

על שמירת נגיעה

שמירת הנגיעה היא אחת המצוות היותר קשות לביצוע. כוחו של היצר גדול ולעתים רק הידיעה שמדובר בחטא אינה מספיקה כדי לנצח אותו. טוב לו לאדם שיהיה בידו כלי נוסף כדי לנצח את יצר הרע בקרב. ככתוב "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". מהו אותו כלי מופלא שיאפשר לאדם להתגבר על יצרו? ידיעת המשמעות האמיתית של נגיעה באיסור ובחינה קרובה של ההשלכות של שמירת המצווה או הפרתה על כל הקשר הזוגי בוודאי יעזרו לאדם להבין כבר באופן שכלי שלא כדאי לו להיכשל.
הדבר דומה לאספן יהלומים שכל יום קונה יהלום מחנות מסויימת. יום אחד הוא מגלה שכל הסחורה מזוייפת. מיד הפסיק את קניותיו שכן היהלומים שנראו לו משובחים התגלו לפתע כזיוף.
כך גם האדם, אם היה מגלה שההנאה הגופנית הרגעית בעצם פוגעת בו עד מאוד ומקרבת אפשרות של סבל נורא - וודאי שהיה מוותר על כל זה ללא קושי רב.
אך מהו הקשר הישיר הזה בין אי שמירת המצווה לבין סבל או פגיעה באדם?
על פניו המגע הגופני נראה כדבר חיובי. הוא מחזק את הקשר ונותן לו מימד נוסף. אך כאשר המגע הוא אינו בקדושה לאחר נישואין, תאוות היצר החזקה יכולה להיתפס בטעות כרגש. כאשר היצר שולט אין האדם יכול יותר לחשוב בשכלו ולברר לעומק האם בת הזוג היא מתאימה באמת. הרצון לרוות את תאוות היצר והמשיכה הפיזית עלולים לעוור את עייני האדם. לעתים האדם נהיה עד כדי כך משוחד שאין הוא יכול לראות אפילו את חסרונות הצד השני. ייתכן שאפילו שיחות בני הזוג הן טפלות מחוסר התאמתם, עדיין השוחד שבמגע יגרום להם להישאר. והנורא מכל, במקרים רבים יהיו בטוחים האיש או האשה שהם מאוהבים - וזאת עוד בטרם הם אפילו הכירו האחד את השני. במקרה הטוב חוסר ההתאמה יוביל בסופו של דבר לפרידה, ואז יסבול האדם געגועים קשים לסיפוק אותה התאווה. ליבו יהיה מצולק ולעתים הוא יידון את עצמו לחודשים רבים של בדידות עד אשר ישים את אמונו ולבו בקשר חדש. במקרה הרע, יתחתנו בני הזוג שאינם מתאימים ויחיו חיים אומללים.
כאשר שומרים בני הזוג שלא לגעת האחד בשני בטרם החתונה, אזי גם במקרה של חוסר התאמה, קל יהיה לו לאדם מאוד להמשיך בחייו ולמצוא את זיווגו.
אם שומרים בני הזוג על מצווה אדירה זו הם יכולים ללא סנוור ועיוורון להגיע למסקנה אמיתית האם טוב יהיה להם להקים בית ומשפחה יחדיו. כך, ללא השוחד של המגע הפיזי, הם יוכלו לברר את הדברים לעומקם ולהבטיח לעצמם חיים מאושרים ואוהבים לאורך זמן עם בן זוג מתאים באמת.
לאחר שבני הזוג החליטו על נישואין מתוך התבוננות עמוקה ובדיקה לעומק של התאמתם, ולאחר שהתחייבו האחד לשני על בחירתם בברית הנישואין - אז הוספת המימד הגופני לקשר הוא בוודאי נפלא. שכן, לאחר שבאופן מושכל ושאינו משוחד בחרנו את בני זוגנו לחיים - אז בוודאי שהחיבור הפיזי רק יעצים את הקשר.
משל הדבר לאיש שמצא פרי מוזר שאינו מכיר. על אף מראה הפרי היפה, אין האיש יודע אם הפרי רעיל לו. הטיפש יטעם מהפרי ללא מחשבה ואולי יגלה שייקח שנים כדי להירפא מהרעל. החכם יבדוק את טיבו של הפרי לעומק ועל בוריו. אם הפרי רעיל, הרי שגילה זאת בטרם ניזוק. אם הפרי טוב - אז יוכל האיש ללא חשש לאכול וליהנות.
מי ייתן ונמצא כולנו את זיווגנו במהרה, נקים בית לתפארת ונעמיד צאצאים צדיקים מלפני הקדוש ברוך הוא!

















יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

מחשבות של שבת

קהלת כתב בספרו "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". על-פניו, האמירה נראית פשוטה למדיי.. הרי ידיעת האמת יכולה פעמים רבות להביא את האדם לכדי עצב. לעתים מעדיף האדם לערפל את עצמו בחוסר ידיעה כדי לא להיפגע מהאמת. המשפט השגור בפינו: "מה שפלוני אינו יודע וודאי שלא יפגע בו" מראה לנו עד כמה רעיון זה מושרש בחיינו.
אך האם באמת לכך התכוון קהלת?
המילה "דעת" מופיעה פעמים נוספות במקרא. רמז לכוונת קהלת נוכל לקבל מבצלאל בן-חורי. שמו של בצלאל בן חורי ניתן למשה בהר סיני. בורא עולם העיד עליו שנתן בו חכמה, בינה ודעת כדי שיוביל את מלאכת בניית המשכן. מפרש רש"י - חכמה היא היכולת ללמוד מאחרים, בינה היא היכולת ללמוד דבר חדש בכוחות עצמך מתוך ידע שכבר נמצא ברשותך,
ודעת - דעת זוהי רוח הקודש.
באור זה נראים דברי קהלת סתומים למדיי. מדוע שקהלת יעיד כי גדילת הדעת באדם, שהיא בבחינת רוח הקודש, תגרום לו למכאוב? והאם אין עשיית המצוות והליכה בדרך התורה מקדשת את האדם ומשרה עליו שכינה ומקרבת אותו לבורא? והאם אין מקור אושרו של האדם בקרבתו אל ה' יתברך? כיצד בא קהלת ומעיד כי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"?
אלא שכאשר מתעלה האדם במצוות ובקדושה, אם יכוון עיניו אל בורא העולם מיד ירגיש את קטנותו. שהרי ה' יתברך הוא אינסופי וכל התקרבות אליו כאילו בטלה ולעולם לא תוכל להשיג אותו כהשגת שאר הנמצאים. הרגשת האפסות של האדם שרוצה את קרבת ה' מול אינסופיותו של הבורא יתברך עלולה אכן להביא אותו חס ושלום לכדי מכאוב גדול.
הפעם הראשונה בה הוסיף האדם מכאוב ברצונו להגדיל דעת מובא בסיפור בראשית - כאשר רצה הנחש לפתות את חוה לאכול מפרי העץ האסור, עץ הדעת, הוא אמר לה: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".. מה שבאמת הציע לה הנחש זה קרבה לה' יתברך על-ידי הכרת הטוב והרע וכך הוא הבטיח לה שתוכל להיות כאלוקים. וכאן התחיל סיפור חטא האדם הראשון - הגאווה שמביאה את האדם לרצות להתקרב לה' יתברך כדי להיות גם כאלוקים תביא לו לעולם רק מכאוב. תעלול זה של הנפש מקורו ביצר הרע שמנסה להמאיס עלינו את חיי המצוות ולייאש אותנו - הוא מתריס בנו כי ככל שנתקרב לבורא העולם, לעולם נתאכזב מחוסר יכולתנו באמת להשיג אותו.
מהו אם-כך הפתרון?
אם מכיר האדם כי הוא רימה ותולעה בחייו ואפילו במותו אז וודאי והצניעות הזו תגן עליו מהמכאוב שקהלת הזהיר מפניו. במקום שירים האדם את עיניו מעלה אל ה' יתברך וינסה בגאוותו להיות כמוהו - הוא משפיל את עיניו לקרקע וכך עם צניעותו רואה עד כמה באמת התעלה מקרקע הטומאה בהתקדשותו במצוות ה'. כך וודאי כל הוספת דעת תהייה בבחינת חגיגה גדולה ועונג שאין גדול ממנו לאדם. צריך אדם תמיד שכל מעשיו יהיו לשם שמיים ולא למען כבודו שלו וכך וודאי יינצל ממכאוב. כותב על-כך ר' יוסף קארו בשולחן ערוך: תמיד יש לו לאדם שבשעת תפילה יכוון את עיניו מטה ולבבו מעלה. והחכם יבין.