יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

על שמירת נגיעה

שמירת הנגיעה היא אחת המצוות היותר קשות לביצוע. כוחו של היצר גדול ולעתים רק הידיעה שמדובר בחטא אינה מספיקה כדי לנצח אותו. טוב לו לאדם שיהיה בידו כלי נוסף כדי לנצח את יצר הרע בקרב. ככתוב "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". מהו אותו כלי מופלא שיאפשר לאדם להתגבר על יצרו? ידיעת המשמעות האמיתית של נגיעה באיסור ובחינה קרובה של ההשלכות של שמירת המצווה או הפרתה על כל הקשר הזוגי בוודאי יעזרו לאדם להבין כבר באופן שכלי שלא כדאי לו להיכשל.
הדבר דומה לאספן יהלומים שכל יום קונה יהלום מחנות מסויימת. יום אחד הוא מגלה שכל הסחורה מזוייפת. מיד הפסיק את קניותיו שכן היהלומים שנראו לו משובחים התגלו לפתע כזיוף.
כך גם האדם, אם היה מגלה שההנאה הגופנית הרגעית בעצם פוגעת בו עד מאוד ומקרבת אפשרות של סבל נורא - וודאי שהיה מוותר על כל זה ללא קושי רב.
אך מהו הקשר הישיר הזה בין אי שמירת המצווה לבין סבל או פגיעה באדם?
על פניו המגע הגופני נראה כדבר חיובי. הוא מחזק את הקשר ונותן לו מימד נוסף. אך כאשר המגע הוא אינו בקדושה לאחר נישואין, תאוות היצר החזקה יכולה להיתפס בטעות כרגש. כאשר היצר שולט אין האדם יכול יותר לחשוב בשכלו ולברר לעומק האם בת הזוג היא מתאימה באמת. הרצון לרוות את תאוות היצר והמשיכה הפיזית עלולים לעוור את עייני האדם. לעתים האדם נהיה עד כדי כך משוחד שאין הוא יכול לראות אפילו את חסרונות הצד השני. ייתכן שאפילו שיחות בני הזוג הן טפלות מחוסר התאמתם, עדיין השוחד שבמגע יגרום להם להישאר. והנורא מכל, במקרים רבים יהיו בטוחים האיש או האשה שהם מאוהבים - וזאת עוד בטרם הם אפילו הכירו האחד את השני. במקרה הטוב חוסר ההתאמה יוביל בסופו של דבר לפרידה, ואז יסבול האדם געגועים קשים לסיפוק אותה התאווה. ליבו יהיה מצולק ולעתים הוא יידון את עצמו לחודשים רבים של בדידות עד אשר ישים את אמונו ולבו בקשר חדש. במקרה הרע, יתחתנו בני הזוג שאינם מתאימים ויחיו חיים אומללים.
כאשר שומרים בני הזוג שלא לגעת האחד בשני בטרם החתונה, אזי גם במקרה של חוסר התאמה, קל יהיה לו לאדם מאוד להמשיך בחייו ולמצוא את זיווגו.
אם שומרים בני הזוג על מצווה אדירה זו הם יכולים ללא סנוור ועיוורון להגיע למסקנה אמיתית האם טוב יהיה להם להקים בית ומשפחה יחדיו. כך, ללא השוחד של המגע הפיזי, הם יוכלו לברר את הדברים לעומקם ולהבטיח לעצמם חיים מאושרים ואוהבים לאורך זמן עם בן זוג מתאים באמת.
לאחר שבני הזוג החליטו על נישואין מתוך התבוננות עמוקה ובדיקה לעומק של התאמתם, ולאחר שהתחייבו האחד לשני על בחירתם בברית הנישואין - אז הוספת המימד הגופני לקשר הוא בוודאי נפלא. שכן, לאחר שבאופן מושכל ושאינו משוחד בחרנו את בני זוגנו לחיים - אז בוודאי שהחיבור הפיזי רק יעצים את הקשר.
משל הדבר לאיש שמצא פרי מוזר שאינו מכיר. על אף מראה הפרי היפה, אין האיש יודע אם הפרי רעיל לו. הטיפש יטעם מהפרי ללא מחשבה ואולי יגלה שייקח שנים כדי להירפא מהרעל. החכם יבדוק את טיבו של הפרי לעומק ועל בוריו. אם הפרי רעיל, הרי שגילה זאת בטרם ניזוק. אם הפרי טוב - אז יוכל האיש ללא חשש לאכול וליהנות.
מי ייתן ונמצא כולנו את זיווגנו במהרה, נקים בית לתפארת ונעמיד צאצאים צדיקים מלפני הקדוש ברוך הוא!

















יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

מחשבות של שבת

קהלת כתב בספרו "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". על-פניו, האמירה נראית פשוטה למדיי.. הרי ידיעת האמת יכולה פעמים רבות להביא את האדם לכדי עצב. לעתים מעדיף האדם לערפל את עצמו בחוסר ידיעה כדי לא להיפגע מהאמת. המשפט השגור בפינו: "מה שפלוני אינו יודע וודאי שלא יפגע בו" מראה לנו עד כמה רעיון זה מושרש בחיינו.
אך האם באמת לכך התכוון קהלת?
המילה "דעת" מופיעה פעמים נוספות במקרא. רמז לכוונת קהלת נוכל לקבל מבצלאל בן-חורי. שמו של בצלאל בן חורי ניתן למשה בהר סיני. בורא עולם העיד עליו שנתן בו חכמה, בינה ודעת כדי שיוביל את מלאכת בניית המשכן. מפרש רש"י - חכמה היא היכולת ללמוד מאחרים, בינה היא היכולת ללמוד דבר חדש בכוחות עצמך מתוך ידע שכבר נמצא ברשותך,
ודעת - דעת זוהי רוח הקודש.
באור זה נראים דברי קהלת סתומים למדיי. מדוע שקהלת יעיד כי גדילת הדעת באדם, שהיא בבחינת רוח הקודש, תגרום לו למכאוב? והאם אין עשיית המצוות והליכה בדרך התורה מקדשת את האדם ומשרה עליו שכינה ומקרבת אותו לבורא? והאם אין מקור אושרו של האדם בקרבתו אל ה' יתברך? כיצד בא קהלת ומעיד כי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"?
אלא שכאשר מתעלה האדם במצוות ובקדושה, אם יכוון עיניו אל בורא העולם מיד ירגיש את קטנותו. שהרי ה' יתברך הוא אינסופי וכל התקרבות אליו כאילו בטלה ולעולם לא תוכל להשיג אותו כהשגת שאר הנמצאים. הרגשת האפסות של האדם שרוצה את קרבת ה' מול אינסופיותו של הבורא יתברך עלולה אכן להביא אותו חס ושלום לכדי מכאוב גדול.
הפעם הראשונה בה הוסיף האדם מכאוב ברצונו להגדיל דעת מובא בסיפור בראשית - כאשר רצה הנחש לפתות את חוה לאכול מפרי העץ האסור, עץ הדעת, הוא אמר לה: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".. מה שבאמת הציע לה הנחש זה קרבה לה' יתברך על-ידי הכרת הטוב והרע וכך הוא הבטיח לה שתוכל להיות כאלוקים. וכאן התחיל סיפור חטא האדם הראשון - הגאווה שמביאה את האדם לרצות להתקרב לה' יתברך כדי להיות גם כאלוקים תביא לו לעולם רק מכאוב. תעלול זה של הנפש מקורו ביצר הרע שמנסה להמאיס עלינו את חיי המצוות ולייאש אותנו - הוא מתריס בנו כי ככל שנתקרב לבורא העולם, לעולם נתאכזב מחוסר יכולתנו באמת להשיג אותו.
מהו אם-כך הפתרון?
אם מכיר האדם כי הוא רימה ותולעה בחייו ואפילו במותו אז וודאי והצניעות הזו תגן עליו מהמכאוב שקהלת הזהיר מפניו. במקום שירים האדם את עיניו מעלה אל ה' יתברך וינסה בגאוותו להיות כמוהו - הוא משפיל את עיניו לקרקע וכך עם צניעותו רואה עד כמה באמת התעלה מקרקע הטומאה בהתקדשותו במצוות ה'. כך וודאי כל הוספת דעת תהייה בבחינת חגיגה גדולה ועונג שאין גדול ממנו לאדם. צריך אדם תמיד שכל מעשיו יהיו לשם שמיים ולא למען כבודו שלו וכך וודאי יינצל ממכאוב. כותב על-כך ר' יוסף קארו בשולחן ערוך: תמיד יש לו לאדם שבשעת תפילה יכוון את עיניו מטה ולבבו מעלה. והחכם יבין.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

בשביל זה חיכינו 2000 שנה??

בשביל זה חיכינו 2000 שנה??
אם תלכו ברחובות תל אביב, או תרחיקו עד לדרום הארץ או לצפונה, בכל מקום תמצאו את אותו הדבר - ייאוש. הרי כבר מזמן איבדנו את הדרך, מזמן שכחנו שאנחנו יהודים, כבר מזמן וויתרנו על כל מה שקדוש ונכון וצודק.
מדפי הספרים בחנויות מלאים בכל מיני ספרי וודו וכישוף לבן, הסרטים שבבתים מלאים בפורנוגרפיה,
בנות ישראל מתלבשות כמו אחרוני הגויים לתענוג הריר של גברים מיוחמים שמבשלים בראשם את תאוות הלילה הקרוב,
והשבת הקדושה הפכה ליום של אלימות ורציחות דרכים שהתרגלנו לקרוא להן תאונות.
בשביל זה חיכינו 2000 שנה??
בית הוועד כבר מזמן הפך לזנות ושופטי ישראל עושים הכול מלבד דין צדק. אלו המנהיגים אותנו איבדו לא רק את התורה, אלא גם את דרך הארץ.
גם אם במשך שנים מאיימים להשמיד אותנו זה בסדר. גם אם במשך שנים יורים עלינו טילים זה בסדר.
העיקר שיש כסף לקנות וילה חדשה לעוד איזה פוליטיקאי שמן ואם אפשר גם סוויטה נשיאותית כדי שיוכל לתכנן שם את הקדנצייה הבאה. אוייבי ישראל חוגגים ואין צדיק בארץ שישפוט אותם. דמם הקדוש של יהודים עולה הרבה פחות מקופסת סיגריות. חיצי האוייב נופלים באין מפריע. הדיבורים החליפו את המעשים וההתרפסות וההשפלה החליפו את האומץ והעוז.
מעולם לא היה העם היהודי בתקופה חשוכה כל כך ומעולם לא הייתה עת צרה ליעקב כמו העת הזאת.
בשביל זה חיכינו 2000 שנה??
בנינו לנו עגל זהב חדש. קוראים לו הייטק, טכנולוגיה, מדע מודרני. אנחנו סוגדים לו כל בוקר. מודיעים השכם וערב שבלעדיו וודאי היינו מושמדים.
נפתחה חנות של H&M ורצנו לקנות מהגויים כמה שפחות צנוע שאפשר. רצנו אחוזי טירוף כאילו נבנה בית המקדש.
מול כל אויבינו קנינו מטוס חדש וצעקנו: "אלה אלוקיך ישראל" והלכנו לבתי הקפה כדי להעביר את הזמן עד שהאשלייה תתנפץ. אחרי 8 שנים של טילים על שדרות, כשכמעט ואין נפגעים - קראנו לזה מזל ולא הוצאנו אפילו מילה אחת של תודה לבורא עולם. אפילו לא אחת.
המקומות הקדושים עזובים ונטושים. מתי הלכנו בפעם האחרונה בחברון, בעיר בה התהלך אברהם אבינו?
מתי ביקרנו בבית אל? מתי עלינו להר הבית למקום בית המקדש? עד כדי כך השפלנו את עצמנו שרק מחשבה על הדברים האלה נראית לנו קיצונית ומסוכנת.
בכל יום שעובר מקריבים בני ישראל עוד קורבן של ערכים קדושים לעגל הזהב שבנו, לעולם החומר הריק מתוכן, החסר מכל פיסה של התקדשות. ואת בני התורה? אותם אנחנו רודפים כאילו היו עמלקים, מבזים אותם, משפילים, מחוקקים חוקים ותקנות כנגדם, דוחקים אותם מעבר ליכולת אנושית.
מעולם לא ביזינו את קדושי ישראל בצורה כל כך בוטה.
בשביל זה חיכינו 2000 שנה??
רצינו להיות אור לגויים, להביא שלום לעולם - אבל חטאנו בדיוק כמו דור המדבר.
הרי רק בדרך התורה נהייה באמת אור, גם להם וגם לעצמנו. 
רק אם בחוקותיו נלך ואת מצוותיו נשמור אז באמת אין זו אגדה.
רק אם נשנה את הכול מהיסוד חזרה לדרך אבותינו אז נהייה ראויים לארץ הטובה שה' נתן לנו.
אז ורק אז יהיה לנו סוף סוף שלום.
אז ורק אז היה באמת שווה לחכות 2000 שנה!!

מכתב לקדוש ברוך הוא

הקדוש ברוך הוא,
מי אני בכלל שאבוא אליך בדברים ואני קטן ועלוב, רימה ותולעה בחיי ואפילו במותי. מי אני שאספר תהילתך בראש חוצות ועשו זאת גדולים וחכמים ממני.
אני מודה שאני מלא בבושה לבוא איתך בדברים. בושה שאינני יכול אפילו להביא על הכתב מרוב גודלה.
כשהייתי ילד, עמוק בעולם החילוני, לא עבר יום שלא צחקתי עליך וביזיתי אותך. לא עבר יום שלא קיללתי את שמך ושנאתי את כל ההולכים בדרכיך. בהפגנות הייתי צועק לגרש את בניך מבתיהם, הייתי צוחק עם החברים: "דרוס כל דוס, השמד כל חרד". במחנה "זרעים של שלום" עשיתי ככל יכולתי לשכנע אנשים שאת ירושלים חייבים לחלק. את קודש הקודשים שלך בורא עולם.
בליל שבת עמדתי מול מתג האור ואמרתי לך: "בורא עולם, אני לא מאמין שאתה קיים, אבל אם אני טועה ואתה אכן קיים, זה מה שאני חושב על השבת שלך" והדלקתי את האור.
אני מתחנן לפניך בורא עולם, אהובי, אבי, מורי ורבי, סלח לי כי אני באמת טיפש וקטן מאוד. אני לא יכול שלא להתמלא בדמעות כשאני נזכר במעשים האלה, בשנאה התהומית בלי שום סיבה שקיננה בי אליך.
ראיתי את עצמי חכם גדול ובאמת הייתי הטיפש שבטפשים.. ראיתי את עצמי צדיק גדול ולא ידעתי את גודל רשעותי.
וכנגד כל המידה הרעה הזאת שעשיתי איתך, כנגד כל הרעל שהיה בי - עשית עמי חסדים אדירים. באותה מידה של תיעוב שהייתה לי, כך ריחמת עליי במידה של אהבה. הגנת עליי והצלת אותי. לא רק את חיי הצלת בורא עולם אהובי, גם את נפשי הוצאת ממחשכי מצרים. מחושך גדול לאור אדיר לקחת אותי.
הוצאת ממני את השנאה ושמת תחתה חמלה ורחמים. נתת לי את חיי החדשים ויצקת לתוכם טעם ואושר יותר מכפי שיכולתי לדמיין. לימדת אותי מהו צדק ומהי האמת. עשית אותי בן אדם, בשר ודם מלפניך.
השבת שלך, זו שפעם ביזיתי בשפלות כה גדולה, הפכה להיות היום שאליו אני מייחל בכל רגע.
כמה אור יצקת ביום הקדוש הזה ולא ידעתי, אני רועד רק מהמחשבה על גודל המתנה שנתת לנו בורא עולם אהובי.
התורה שלך פותחת בנפשי מקומות עמוקים שלא ידעתי שקיימים, מחייה אותי כמו מים לאיש צמא, מרגשת אותי כמו ילד שמגלה בפעם הראשונה את העולם הגדול, מציתה בי את הדמיון, מחברת אותי אליך, מחנכת אותי, מיישרת אותי, מתקנת אותי...
ואיך אני קטן ועלוב אוכל להודות לך על כל זה, על כל אלף אלפי אלפים של חסדים שאתה עושה איתי ועם כל העם שלי בכל יום? בבקשה תסלח לי על מילותיי הקטנות, הלוואי ובעזרתך אצליח להביע את מה שאני מרגיש.
אני רוצה פשוט לומר תודה.
תודה שאחרי 2000 שנות גלות עשית לנו נס והחזרת אותנו לאדמתנו. תודה שניצחת בעבורנו את מלחמות ישראל.
תודה שאתה מגן בכנפיך על אחיי ואחיותיי האהובים שלא ייפגעו מקסאמים וגראדים ופצצות מרגמה.
תודה שבין מיליארד ו-800 מיליון מוסלמים שרוצים אותנו מתים אתה עושה עמנו חסד ורחמים ונותן לנו אוויר לנשימה.
תודה שלא מאסת בנו על אף דרכינו הרעות. תודה שזכרת לנו את זכות אבותינו, אהבת כלולותינו, לכתנו אחריך במדבר בארץ לא זרועה.
הלוואי ותסלח לי על דרכי הרעה, הלוואי ואזכה להעמיד בית טהור, לעשות את מי שתהייה אשתי מאושרת, לגדל בנים ובנות צדיקים מלפניך, לגמול לך ולסובבים אותי ולו רק מעט מכל הטוב שהרעפת עליי מבלי שהייתי ראוי לו.
יותר מכל רציתי לומר לומר לך בורא עולם אהובי, מלכי, מורי ורבי, אבי הגדול שבשמיים -
אני כל כך כל כך אוהב אותך!!!


שלך,
איתמר.